מה זה הדבר הזה? למה לכתוב כאלה שטויות בכלל?

הגם שלא נאמר לי במפורש כי עליי לנהוג באיפוק, הייתי סובלני כלפיו, שהרי רב גדול היה ואיש חשוב בתחומו. וכך פניתי אליו, בבדיחות דעת: "או, הקיסר הגדול, אבי כל מלכי הלבבות ופוקד צבאות המשפחה המורחבת, העושה יתום לבעל משפחה ובנו של סנדלר לנציג סיעה! הרשה לי לברך אותך ולהניח לרגליך את חרבי המהוללת שכבר זכתה לתהילה מסוימת בחוגים של יודעי דבר".

( Read more... )

הרב לא חייך. הוא הרים לרגע את ראשו מהניירות בהם היה שקוע, וזרק עליי מבט מלא הערכה. אבל לא חייך. במקום זאת צעק למזכירתו, כמה אפשר לחכות לקפה. ולמה היא לא משיגה לו טלפונים.

לקחתי לי את אחת מכורסאות העור שעמדו בפינה, קירבתי אל שולחנו והתיישבתי.

לאחר כחצי דקה נכנסה המזכירה החסודה, והניחה לפניו ספל קפה שחור.

-                      מה עם הטלפונים? - שאל.

-                      אבל יש לך פגישה, לא? - התפלאה.

-                      הוא עוד מעט הולך. את יכולה לנסות להשיג לי בינתיים את גלווין.

-                      טוב, בסדר. אה, וכרמי חיפש אותך.

-           כרמי זה לא דחוף, אני אדבר איתו מחר, תשיגי לי את גלווין.

אחרי שיצאה, המשיך לעבוד על המסמכים. כל שולחנו היה מלא מסמכים, ערמות על גבי ערמות, מבולגנים למראה למבטו של זר, מסודרים בסדר מופתי מבחינתו של הרב.

לא הרגשתי מבוכה או יראת כבוד, חס וחלילה. הייתי סקרן - במידה.

הוא הסתכל עליי:

-                      טוב, שמעתי עליך. כמה אתה רוצה?

-                      חמישים קילו, כבוד הרב. פלוס ניקוי יסודי - עוד מאה.

עכשיו הוא חייך.

-                      הרבי כסף, - אמר במבטא ייקי מעושה.

משכתי בכתפיי.

-                      מה זה הרבה? - שאלתי במבטא עיראקי שזה עתה אימצתי.

הוא בחן אותי במבט ארוך.

-                      אתה יודע, אתה מזכיר לי מישהו, - אמר לפתע.

-                      וואלה? את מי?

-                      לא זוכר, - הודה, - אבל זה מישהו מתחום אחר לגמרי. אני משום מה רואה אותך עם שער שיבה וזקָן, עניבה, בחליפה יקרה - אולי איזה פוליטיקאי? - ניכר עליו כי באמת חשב שאני דומה למישהו שהכיר.

צחקתי.

-                      אתה רואה הרבה פוליטיקאים, אה? אולי באמת תעשה אותי לאיזה שר? שר בלי תיק. למה, מה, אני לא יכול להיות בכנסת?

ראיתי כי הוא מתחיל להשתעמם. בטח כל הזמן שומע את הבדיחה הזאת.

-                      טוב, בוא ניגש לעניין, - אמר, - אתה מקבל עשרים לראש, ניקוי אני לא צריך אותך, יש לי את הצוות שלי, ואם אתה עושה עבודה טובה - אני מבטיח לך לפחות עשר הזמנות, בעזרת ה'. לא מתחייב ליותר.

-                      עשרים? מה אני יעשה עם עשרים?

הוא חייך חיוך פייסני.

-                      תשמע, שמעתי עליך דברים טובים, אבל יש עוד אנשים חוץ ממך. תאמין לי, לא כל אחד זוכה לעבוד איתי. אני לא אומר, יש לי מגרעות משלי, אבל לעבודה איתי יש ערך מוסף, אם אתה מבין אותי. איך שאתה רוצה, כמובן. לך לשלום, תמסור ד"ש ליגאל.

-                      לא יכול.

-                      מה לא יכול?

-                      למסור ד"ש ליגאל. מה, לא שמעת? הוא בהשתלמות.

-                      השתלמות?

-                      כן, החליט להיות גם רופא וגם עורך דין. הלך להשתלמות במכון לרפואה משפטית.

הידיעה הפתיעה אותו.

-                      מה? אלוהים ישמור! מתי זה קרה? ואיך לא שמעתי על זה?

-                     היית צריך לדבר עם כרמי.

-                      אוי ווי! תשיגי לי את כרמי! - צעק למזכירה.

אבל הוא לא הספיק לדבר עם כרמי. הרב הגדול, ממליך השרים, חבר הקבלנים, מייסד אינספור עמותות צדקה ובתי תמחוי - ישב על כסאו כשראשו שמוט לפניו ודמו המעורבב במוחו הגדול, מכתים את היתר העיסקא עליו עבר בזמן שיחתנו הקצרה.

אדם דגול - וכך סיים את חייו. ראוי היה לו מוות מכובד יותר. ראוי היה לו כי בעקבות תככים פוליטיים בצמרת יעמוד לדין בעוון אחד מהפשעים שביצע או מאלה שלא ביצע, וייתקל בכלא באחד מהתלמידים המסוממים שלו שהציל וצירף לשורותיו וזרק לכלבים בסופו של דבר. ראוי היה לו כי יידבק באיידס מרעייתו חווה לאחר שזו תשכב עם אחד מיתומי החצר שלו, ויימק במיטתו כשהוא רואה לנגד עיניו את נפילת האימפריה שירש ממורו וחיזק וביצר במו ידיו. ראוי היה לו... אה, אילו רק יכולתי להעניק לו את אשר היה ראוי לו - בוודאי הייתי מתעכב עוד שלושת רבעי שעה לפחות. בנסיבות אחרות... אבל לא יכולתי - מיהרתי.

-                      תמסור אתה ד"ש ליגאל, - זרקתי לו בכעס וטרקתי אחריי את הדלת המשוריינת של משרדו.

את המזכירה לקחתי איתי. עם הבחורים שלו כבר הסתדרתי.